כל אחד נדרש מדי פעם להעיף מבט לאחור, להתבונן על מה שעשה ועל מה שהחמיץ, להתרפק על הצלחות, לנסות ללמוד מכישלונות ובעיקר לסקור את עברו. בדיוק כך הרגשתי, כשפנו אלי להשתתף בתערוכת "עטורות- חלוצות וחולמות", שנפתחה השבוע במוזאון "הרצללילינבלום". התערוכה מציגה קבוצת נשים מהחברה הישראלית, שהפליאו בהישגיהן ובתרומתן לחברה הישראלית.
אחרי שסיימתי להתרגש, התחלתי לחשוב. מכל הדברים שעשיתי בחיי, מהו הדבר שהייתי רוצה להציג בתערוכה? שאלה קשה…
אולי המהפכות שעשיתי בעולם הצרכנות של המגזר החרדי? הכשרויות המהודרות למוצרי מזון, שהיו נחלתם של הציבור החילוני בלבד. כניסת כרטיסי האשראי לבתי אב חרדיים. או אולי דווקא את ההישגים מתחום העסקים. החברות בדירקטוריון אפריקה ישראל, משרד הפרסום שהיה בבעלותי. ואולי בכלל עלי להציג את "תעצומות- כלים לשינוי בחיים", המפעל הנוכחי שעליו אני שוקדת, אשר כל מטרתו היא לתת לנשים כלים מעשיים לשיפור איכות חייהם, תוך בחירה מתמדת בטוב ובאושר.

וכך חככתי בדעתי שעה ארוכה עד שהבנתי. הפרט הבולט, המשמעותי והגדול שעשיתי בחיי, הוא הקמפיין "הכונו לביאת המשיח". התחושה ש"זה זה" היתה חזקה מאד, אבל למה? נדרשתי לתת לעצמי לפחות איזה צידוק או שניים.
אז ראשית, זכיתי לעשות את רצונו של הרבי, הרבי מיליובאוויטש, מלך, נביא ואב. האיש שבשבילו כל נפש בישראל היא כיהלום נוצץ ושמפעל חייו הוא להרבות באהבת ישראל בפרט ואהבת הזולת בכלל.
דבר שני זכיתי להעביר באופן מוחשי וגשמי מושג רוחני גבוה ולהפוך אותו לשיחת היום. נושא שדוּבּר, מדובר וידובר בכל בית בישראל.
ולבסוף, זכיתי לפרסם משהו שכולם, אבל כולם, צריכים. וכל מי שעסק אי פעם בפרסום יעיד שאין דבר כזה…כמעט… כי כולם צריכים משיח. יהודיים וגויים כאחד, דתיים וחילוניים כאחד, נשים וגברים כאחד, זאבים וכבשים…גם יחד. משיח הוא משאת נפשנו, מיום הִולדנו, רק שלא תמיד אנו יודעים לקרוא לו בשמו. כי משיח הוא האיזון, שהכל מחפשים אחריו. שבזכותו לא נזדקק עוד לשנאה, קנאה, או תחרות, כי כל אחד ידע את מקומו וישמח בתפקידו ובחלקו. משיח הוא האיש שיאפשר את פעולת כל הכוחות כולם, בו זמנית בשלווה, בכבוד בשמחה, באהבה.